ה' שהוא אלקינו וכו'. הקשה הרא"ם, דאם כן עיקר קרא לא ביחוד איירי, אלא שהוא מודיע לנו שיהיה לבסוף אחד, ואין הענין משמע כן, שהרי זהו יחודו של הקדוש ברוך הוא. ואין דבריו קשיא כלל, אדרבה, זהו עיקר יחודו של הקדוש ברוך הוא, שבזה נראה אחדותו של הקב"ה שהוא עתה אחד, שהרי לבסוף יהיה אחד לגמרי, ומזה תראה שעתה מה שנתן כח לשרים ולמלאכים - שאינם גורעים כלל מיחודו של הקדוש ברוך הוא, לפי שהוא אינו רק דבר שהוא שאול להם לזמן, ולא יהיה לנצח, ולבסוף שישוב הכל אל אחדותו נראה שהוא אחד ברוך הוא, ומיוחד בפי הכל:עשה דבריו מאהבה אינו דומה וכו'. הקשה הרא"ם, שרש"י כתב כאן 'עשה דבריו מאהבה', וכתב אחריו "ובכל נפשך" 'אפילו נוטל את נפשך', דמשמע שאם אמרו לו עבור על שום מצוה או שתהרג - שחייב למסור נפשו, ואילו בפרק סורר ומורה (סנהדרין עד. ) פירש רש"י "ובכל נפשך" 'אפילו נוטל נפשך, שלא תמירנו בעבודה זרה', משמע דקרא לא איירי אלא בעבודה זרה דוקא, ולא בשאר מצות, עד כאן דברי הרא"ם: ולא הבנתי הקושיא, כי רש"י ז"ל לא בא לפרש במאי הכתוב מדבר - אם בעבודה זרה בלחוד, או בכל מצות כרבי ישמעאל, ולפיכך לא כתב מידי, דמה שפירש רש"י 'עשה דבריו מאהבה' ליכא למילף דאיירי בכל המצות מלישנא ד'עשה דבריו מאהבה', זה אין ראיה, דאף על גב דקרא איירי דוקא בעבודה זרה, מכל מקום מדכתיב "ואהבת ה' אלקיך" שימסור עצמו למיתה, ולא יעבוד עבודה זרה משום אהבה, ולא שימסור עצמו למיתה בשביל יראה, שמע מינה שעיקר המצוה בעבודת הקדוש ברוך הוא הוא האהבה, ולא היראה. ואם כן אנו לומדין לכל דבריו שיעשה מאהבה ולא משום יראה, לפי שהמתירא - מכח יראה יקשה עליו העבודה, ומניח והולך. ולענין זה אין חילוק כלל בין שהכתוב איירי דווקא בעבודה זרה, או איירי בכל המצות, אין קשה כלל. וקאמר 'עשה דבריו מאהבה', מפני שלא במצוה זאת דווקא קאמר קרא, אלא בכל דבריו שהאדם עושה - יש לעשות מאהבה, אף על גב דקרא איירי בעבודה זרה לענין זה שכתוב "ובכל נפשך" אפילו נוטל נפשו, ואינו חייב למסור נפשו רק בעבודה זרה:שממונו חביב עליו מגופו. תימה, אם כן דיבר הכתוב נגד הסכלים, שהרי בני גד ובני ראובן - שחסו על ממונם יותר ממה שחסו על בניהם ונשותיהם - נאמר (קהלת י, ב) "לב כסיל לשמאלו", ולמה צריך לכתוב לדבר מאלו אנשים. ויראה לומר, דמי שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו, משום שהממון מחיה את האדם, שהוא סבה לחיותו, ודבר שהוא סבה לחיות שלו - הוא קודם לו במעלה בדבר מה, ולפיכך הוא אוהב אותו יותר מגופו. והשתא הא דכתב "בכל מאודך", לא שרצה לומר בשביל שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו הוה אמינא שלא ימסור ממונו, רק בשביל שיש לממון מעלה - שהוא סיבה לו. וכאילו אמר אילו כתיב "בכל נפשך", הוה אמינא דווקא אם נוטל נפשך יש לו למסור נפשו עליו, אבל אם נוטל ממונו אין צריך למסור, בשביל שיש לממון האדם מעלה שהוא מחיה את הנפש, ואין צריך שיאהב אותו בדבר זה שיש לו מעלה כל כך, דאף על גב שמעלת נפשו של אדם יותר, מכל מקום אילו כתב "בכל נפשך" הוה אמינא דוקא נפשו יש לו למסור, אבל ממונו לא. שאין אנו שוקלין הקולות והחומרות בשום מקום, ואם יש חומרא קטנה בלמד שאין במלמד, אף על גב דאיכא במלמד חומרא גדולה, אין למדין זה מזה. ואם כתב "בכל מאודך" הוה אמינא דוקא ממונו, אף על גב שהוא מחיה את הנפש, מכל מקום הנפש יותר יש לו מעלה בצד עצמו, לכך צריך לכתוב שניהם, ונכון:בכל מאודך בכל מדה ומדה וכו'. אבל מ"בכל נפשך" ליכא למילף - אף על גב דמוקמינן קרא 'אפילו נוטל נפשך', דהתם איירי אפילו נוטל נפשך אם לא יעבור, קאמר קרא שלא יעבור וימסור נפשו, אבל כאן רצה לומר שמחוייב להודות להקדוש ברוך הוא על כל מדה ומדה, אפילו נותן לו דבר פורענות חייב להודות, והודאה מלתא אחריתי. ולרבי אליעזר דקרא ד"בכל נפשך" לא איירי אלא בעבודה זרה (סנהדרין עד. ), הכי קאמר, כשהוא מחויב למסור נפשו בשביל אהבתו יקבל באהבה ויודה להקדוש ברוך הוא, וכן כשבא עליו פורענות מחויב לקבל מאהבה, ויודה לו יתברך:ומהו האהבה וכו'. פירוש, מה ענין "והיו הדברים האלה על לבבך" לאהבת השם יתברך, אלא הכי פירושו, שהכתוב מגיד לך מהו האהבה, מאיזה צד תהיה האהבה להקדוש ברוך הוא, ועל זה אמר "והיו הדברים האלה וגומר", לפי שעל ידי דברי תורה מכיר [את] הקדוש ברוך הוא ואת דרכיו כמה הם טובים, ושבחו מכיר, ויבוא לאהבה:שיהא דברי תורה מחודדין בפיך. כי "ושננתם" מלשון (ישעיה ה, כח) "אשר חציו שנונים" (כ"ה ברא"ם):שיהא מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם בהם אל תגמגם בהם. והטעם, כי צריך שתהיה נקרא "תורתו", דכתיב (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וגם נקראת קנינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", ואם מגמגם בהן אין זה "תורתו". ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה - אינו שלו לגמרי: ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה - אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים, ולא כחמורים רק נהפך לבנו לאבן דומם. אך דבר זה נוסף, כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא (ב"ק סוף צב. ), סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין - הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון - מתרוסס, וכך בארצות אלו: כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו - מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש - התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו. ובעת הליכתו לבית המרחץ, אשר הוא ערום מכל, הם יסובבוהו יבוננהו יצרנהו תמיד מכל רע, ומן החטא שוגג ומזיד, כאשר הם דביקים עם התורה והיא קרוב בפיהם ובלבבם לדבר בם, המה מזהירים [ו]מלמדים שלא יחטא. דומה לבשר שיש בו מלח, רחוק הוא שיקבל הפסד. גם הם מעוררים אותו לאהוב מצות ה' ולדבקה בו, כמו שאמרנו למעלה (אות ה) 'ומהו האהבה, "והיו הדברים האלה על לבבך וגו'"', כי הדברים שהם על לבבו הם לו למשוך אותו בעבותות אהבה אחר השם יתברך ומצותיו, ואף כי יזקין וכוחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים, כמו שאמרו חכמים (שבת קנב. ) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספת: אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר - מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים שלא היה להם ספרים, והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו, ולא דמסיק ממנו כדמסיק תעלא מבי כרבא (יומא מג ע"ב), רק כדמסיק זבוב מאבן שיש. וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו. והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר. ואין ספק שאם היה הולך בלא תורה, והתחיל ללמוד, בזמן מועט יגיע מה שעסק זה מהתחלתו: ואז יעסוק בתוספות, ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות. ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ. הלא כל אדם שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו על זה, עד שכמעט בעוונותנו הרבים דבר זה לא הניח תורה וחכמה וירא אלקים בינינו, חדשים מקרב באו, לא שערום ראשונים. ועל הרועים לרעות עלות הצאן לרגל המלאכה, לא לדפוק אותם ביגיעה בדרך קצרה והיא ארוכה, לא שהיא ארוכה, אך ימותו ולא יבאו לכלל תורה. כי מה ידעו צעירי הצאן איכה ירעו ואיכה ירבצון, אם לא על הרועה להדריכם להנהיגם דרך ישרה, ולא יקוים בו כד רגיז רעיא על ענא (ב"ק נב. ): וכאשר רציתי לתקן מה שאפשר, הלא גם זה לא עלתה בידי, באמרם ננתקה עולו אשר הכביד עלינו, נלך אחר מאהבינו, נותני צמר פשתים ושקויי, כי אין טוב רק לאכול ולשתות, ישמח בחור בילדותו, וייטיב לבו בימי בחרותו, ויראה טוב בעמלו, ואם הוא עמל לרוח - הלא היא חכמתו ובינתו לעיני כל עמי הארץ, ודי לי בזה כבוד שם ותהלה, כי יתנו לי אשה עירנית סחרנית, בת מי זהב. על זאת תאבל הארץ, ופסו אנשי אמונה אנשי יראה חכמים ונבונים. והאדם החכם יוכל לדעת שזאת היא הסבה, ולא סבה אחרת, ואם לא מפני הכבוד היה ראוי לומר מה שנמשך מזה. אמנם המפורסמות יגידו, והגלויות ידברו, והמה יענו ויעידו ויוסיפו על דברינו כהנה וכהנה. ועתה יחשב לפניו יתברך כאילו עשיתי תמור צערי, אשר אני רואה אשר ראוים לקבל חכמה תורת אמת, וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה. והוא יתברך ברחמיו ישיבנו אל תורתו, וידריכנו בנתיבות אמת ויושר:אלו התלמידים וכו'. דאין לומר כמשמעו, דהוי למכתב 'לבנך' בלשון יחיד, כמו "כי ישאלך בנך מחר" (פסוק כ), אבל תלמידים בלשון רבים, דאין לו תלמיד מיוחד שיאמר 'לבנך' בלשון יחיד, אבל הבן הוא מיוחד לאב, שאין מוליד הרבה כאחד, לכך יאמר בלשון יחיד "והגדת לבנך" (שמות יג, ח):שלא יהא עיקר דבורך וכו'. מדכתיב "ודברת בם", ולא כתיב 'ודברתם', אלא "בם" 'ולא בדברים אחרים':תלמוד לומר ובלכתך בדרך דברה תורה דרך ארץ זמן שכיבה וזמן קימה. כתב הרא"ם, כמו שלא הקפידה תורה בהליכת הבית אלא בהליכת הדרך, שדרכו בכך, כך לא הקפידה התורה בשכיבת חצי היום ובקימת חצי הלילה, אלא בזמן שכיבה ובזמן קימה, שדרכו בכך. ואין טעם להיקש זה: אבל הפירוש כך הוא, דכיון דכתיב "ובלכתך בדרך", אם כן אין לפרש קימה ממש, דהא "ובלכתך בדרך" כתיב, ואין שייך בזה "ובקומך", אלא פירוש "ובקומך" שעת קימה. וקאמר הכתוב שיקרא קריאת שמע כאשר הגיע שעת קימה - והוא הולך בדרך. והא ליכא למימר שיקרא קריאת שמע כשקם בחצי יום, ויקרא קריאת שמע גם כן בלכתך בדרך, דזה אינו, דודאי אילו כתיב שיקרא קריאת שמע באכילה שלו, ובשתיה ובהליכה ובישיבה, אז נוכל לפרש בכל מעשה שעושה יקרא קריאת שמע, יהיה המעשה מה שהוא. אבל "בשכבך ובקומך" כתיב, ואין השכיבה מעשה נחשב, וכן אין הקימה נחשב מעשה, אבל השכיבה שהולך לישון שיהיה נח מן מעשיו, והקימה שקם למעשיו, ואמרה תורה שיקרא קריאת שמע בכל ענין שלו, הן שיפנה מן עסקיו, או אל עסקיו, יקרא קריאת שמע. והשתא בכלל זה הליכתו בדרך, שהרי בכלל "ובקומך" שיקרא קריאת שמע כאשר קם לעשות עסקיו וצרכיו. ואם התורה רוצה שיקרא קריאת שמע כאשר עוסק בעסקיו, אם כן למה קורא קריאת שמע בקומו לעסקיו. ולפיכך פירוש הכתוב שיקרא קריאת שמע אף בהליכתו בדרך, ואין צריך שיהיה בקומו ממטתו, ואם כן "בקומך" שכתוב - שעת קימה: והא דלא הביא ראיה זאת על "ובשכבך", דהוה אמינא לעולם "ובשכבך" היינו כשהוא הולך לישון אף בחצי יום, "ובלכתך" כשהוא הולך לעסקיו. אבל השתא דכתיב "ובקומך", שפירושו כאשר יפנה לעסקיו, אם כן לא נוכל לפרש "ובלכתך בדרך" שיקרא קריאת שמע בשעה שהולך בדרך, שהרי כבר קרא קריאת שמע בקומו, ועל כרחך "ובלכתך" בא ללמוד שאין צריך שיקרא קריאת שמע בשעה שעומד ממטתו, כדלעיל, ומביא שפיר ראיה, ופשוט:מקום שהייתם שם עבדים. לא שהיו ישראל עבדים למצריים שהיו עבדים לפרעה, שאינו כן, שלא היו ישראל משועבדים אלא לפרעה, שנאמר (פסוק כא) "עבדים היינו לפרעה במצרים":אז בשמו תשבע. אבל אינו מצוה, כמו "אותו תעבוד", דאין טעם למצוה זאת שישבע בשמו של הקב"ה, ולפיכך צריכין אנו לומר "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", ואז בשמו תשבע, שיש לך כל המדות הללו:
